נוימן חיינר אדריכלים | יפן – חלק 8

יפן – חלק 8

יפן – הגיגים, הרהורים, אבחנות ותהיות – חלק 8 ואחרון.

1.יפן מלאה יפנים. למרות שיש לא מעט תיירים, הרחוב נראה ונשמע הומוגני לחלוטין, והתחושה היא שיש מעט מאד פרצופים זרים (גייג'ינים), גם בטוקיו, שאמורה להיות קוסמופוליטית יותר.
שאלנו את המדריך על הגירה (מאד קשה להגר ליפן) ועל נישואי תערובת.
התשובה היתה שנשים יפניות יתחתנו עם גברים מערביים, ושגברים יפנים יתחתנו רק עם נשים אסייתיות.
שוביניסטי, עצוב ומתאים לתובנות הקודמות.

2.אגב, כנראה שמאד קשה להבדיל בין עמי דרום מזרח אסיה השונים על פי מראם בלבד. מעצבת יפנית שהכרתי פעם טענה שהיא יכולה לזהות יפנים/סינים/קוריאנים/טאיוונים וכו' על פי לבושם, לא לפי תווי פנים. המדריך פשוט מקשיב לשפה…

3.לצערי הרגשתי מחסור חמור בקיומם של בתי קפה/תה/סתם מקומות נעימים להפוגה. מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד על טורבו, בארץ וגם בחו"ל – חייבת להספיק (אני מדלגת על ארוחת בוקר וצהרים, חוטפת משהו ברחוב, משקיעה בארוחת ערב, כשכבר חושך). אבל לפעמים גם אני מתעייפת (ובעיקר צריכה ווי פיי J. אין בשום מקום כמעט, למעט המלונות) – ויש רק מסעדות, אינסוף מסעדות, וברים. הגעתי למצב ששמחתי למצוא סטארבקס (קפה איום, עיצוב נורא, אין ווי פיי חופשי) – אבל לפחות אפשר לשבת רגע. אם יש מקום.

4.ואפרופו סטארבקס: נראה שהיחס לאמריקה חיובי לחלוטין. עד כדי הערצה כמעט.
תהינו באזני המדריך: מלחמה אכזרית ונוראה, שתי פצצות אטום, אין משקעים…?
הוא סיפר שמוסר הסמוראים הטבוע בהם מחייב לכבד את האויב לאחר שהקרב מסתיים. נקמת דם למשל תהיה תמיד סימטרית ותחומה לדור אחד (ולא המשכית, כמו אצל הבדואים למשל). במות אויבו אמור הסמוראי להשתחוות לגופתו, ולפעמים הוא אף הופך לאל (אגב, כל דבר יכול להיות
אל. כולל חתול, וגם שולחן).
אז כן – הם מתים על אמריקה.

5.ואפרופו השתחוות:
ראינו עשרות נשים זקנות כפופות. מאד כפופות, עד כדי 20-10 מעלות לאופקי, להערכתי.
הסברים אפשריים: השתחוות מופרזת? עבודה בשדות אורז? מישהו יודע?

6.פוג'י הוא כנראה פיקציה. לא הצלחנו לראות אותו, משום מקום.
אומרים שככה זה בקיץ, אאלץ לחזור באיזה אביב בשביל לבדוק.

7.אני חייבת להודות שחווית טוקיו היא יותר עירונית אינטנסיבית מאשר יפנית בעיני. לא שהיא
דומה לניו יורק או ללונדון, אבל היא בעיקר כרך ענק.

8.לאדריכלים ולחובבי אדריכלות: גיליתי מספר אפליקציות המאתרות מבנים ראויים בסביבה, ממפות, נותנות פרטים מרתקים.
אחת מהן אפילו לא נדרשת לווי פיי (אין, ראה מס. 3).
מומלץ, לא רק ביפן.

9.היפנים, באופן כללי, מרתקים. תרבותם וארצם יפיפיות. אבל תחושתי היא שהם עם מסובך, עצוב, עצור.
כל המסכים והאריזות, הן בארכיטקטורה והן בלבוש, נראים כאילו הם מסתירים סודות רבים.
טיול של שבועיים השאיר טעם של עוד, אבל לא הייתי יכולה לגור שם אף פעם.
לתחושתי, שמחת החיים שלי היתה מתעמעמת.

10.אני כותבת מהר, מיד אחרי הנחיתה ולמרות כל העומס, כדי לא לשכוח… בכלל, הכתיבה היתה חוויה לא צפויה שהצטרפה לכל שאר החוויות בשבועיים המרהיבים האלו. אני לא מומחית ולא מתיימרת להיות כלל וכלל, כתבתי רק על תחושות אישיות וסוביקטיביות. הופתעתי מאד מכמות התגובות והעניין שהעלו הפוסטים והתמונות, וכמובן ששמחתי – אני אוהבת מאד לכתוב, וזה כמעט לא קורה.
אני חייבת להודות גם לאיש שאיתי, שתכנן, ניווט, דאג שלא אדרס, שילם, למד בעל פה את לוחות הזמנים המסובכים של עשרות כלי התחבורה להם
נזקקנו, הסכים בחפץ לב להכנס לכל מוזיאון שרציתי ולראות לכל מבנה שביקשתי, ואיפשר לי לצלם, לכתוב ובעיקר לחוות.

בתמונות:
תפריט קפה בבית הקפה שמצאתי ביום האחרון, כתוב על הקיר.
צומת בשינג'וקו, טוקיו – מעבר חציה לכל עבר.
קורס מזורז ברכישת כרטיסי רכבת ממכונות. פשוט, אבל זהו, שלא.
DSC_1070_main

dfdf dgdg

Design by MoZi